יזכור. ממש לידכם

אתם יושבים לידם. עולים אתם במעלית. חולקים את אותו חדר אוכל ואותם שירותים. ואתם לא יודעים עליהם כלום. 

היום יום הזיכרון. כמה עובדים באים כל בוקר, כל בוקר, לעבוד בבניין שלכם? אם נאמין לסטטיסטיקה נבין שחלק מהם שייכים למשפחות שכולות. חלק מהם יושבים עכשיו בפקק בכניסה לבית העלמין קרית שאול. או חולון. או קרית שמונה. או קיבוץ עינת.
חלק מהם מחזיק כל יום בשתי ידיים חור ענק בלב. מנסים לעצור את הדימום שלאט לאט מפסיק לזרום בקצב. וקצב החיים חוזר. אבל החור שם.

בחלק גדול מהארגונים יש נטייה להתעלם מיום הזיכרון. הכאב הוא אישי כשאתה איש מבוגר שהולך לעבודה. אחרי הצפירה תמלמל למי שעומד לידך כמה מילים, ותזמזם עם הרדיו כמה שירים שהכרת פעם. ותחזור הביתה, ותראה את הדלקת המשואות, ותתלבש יפה ותיקח את הילדים לראות את הזיקוקים. ותם הטקס.

אבל יש מקומות שנותנים מקום של כבוד גם לכאב המשותף. שבוחרים דווקא להתעסק עם העצב. להם הייתי מציעה להכיר את אבישי לנדאו ואת משחק הערכים שלו.

כולנו רוצים להאמין שאנחנו חיים את חיינו על פי ערכים, מגדלים את ילדינו סביב ערכים משותפים, חולקים במקום העבודה ערכים דומים. האומנם?
במרכז לניהול על פי ערכים פuתח ארגז כלים ייחודי המאפשר להתוות את הדרך באמצעות שלושה צירי ערכים: מעשי, חברתי ורגשי.
במהלך הסדנאות עם משחק הקלפים המשתתפים מוותרים, חולקים ומנכסים ערכים תוך קיום דיאלוג ממקום פתוח ואמיתי. כשמוותרים על “תחרותיות” כדי לחלוק “שיתוף פעולה”, לומדים להיות חברי צוות תורמים יותר ואנשים קשובים יותר, לא רק במגרש המשחקים אלא גם במגרש האמיתי.

לרעיונות נוספים צרו איתנו קשר כאן