So goodbye yellow brick road

הבריף: פרידה של מנכ"ל מחברת הצעצועים המובילה ומאנשיה, ילדים בנפשם
לקוח: Tiny Love

את הקוסם אני בכלל קוראת אחרת. פגשתי יותר מידי אריות בלי אומץ, אנשי פח בלי לב ודחלילים בלי מח, כך שבעצם, בעיניים שלי, הפחד האמיתי של כולנו הוא להצהיר בקול- אני מפחד. אני לא מספיק חכם. אני לא מסוגל לאהוב.

בארץ עוץ הפרטית שלי כל אדם, לקוח ומותג חייב להותיר אחריו תחושה שהוא חכם מספיק, אמיץ מספיק ובעיקר עם הרבה יותר לב. כי רק ככה יוצרים נאמנות מותג אמיתית.

פרויקט עוץ היה אחד החלומות שחיכו באונה השמאלית ללקוח אמיץ, חכם ובעל לב ענק. והוא הגיע, איך לא, בדמות החברה הכי מצליחה בארץ למשחקים לתינוקות ולילדים. מיד כשהצעתי אותו הם נקשו שלוש פעמים בנעליים האדומות ויצאו איתי למסע בדרך הלבנים הצהובות.

יצרנו ארבע מתנות. הספר היה הבסיס. עליו הלבשתי שלוש מתנות נוספות-
המח- מחברת בה כל אחד יכול לכתוב את הרעיון הכי טוב שלו.
הלב- ערכת ברכות שיאפשרו לכל אחד להעניק מילים טובות למישהו אחר.
והאומץ- מארז שוקולדים שמתחיל בטעמי ילדות כמו קינדר וקרמל ומסתיים בטעמים אמיצים כמו ווסאבי, טבסקו וצ'ילי חריף אש.

בסרט האלמותי עם השיר שראה מעבר לקשת, צבעו את ארץ עוץ בצבעים עזים מידי בשיטת הטכניקולור המהממת. את קנזס השאירו אפורה. כי גם בעיניהם, כמו בעיני, אם המציאות היומיומית שלך לא צבעונית מספיק בעיניך, לך תצבע אותה.
זה לא מתאים ובעיקר מסוכן (!) לאלו בלי הלב, בלי המח. ובעיקר בלי האומץ. כי אחרי שאתה מתמכר לעוץ, בלתי אפשרי לחזור לקנזס….

קרינולינה עושה טכניקולור. גם בשחור מרצדס. גם בחום נספרסו. גם בזהב של הריץ. אז תגידו לי, מי לעזאזל רוצה לחזור לקנזס?!

רוצים לתת לנו בריף? יוצרים איתנו קשר כאן